נשף המסכות שלי

כילדה הכי רגישה בעולם, למדתי להסתיר את עצמי מאחורי מסכה,

כשאין פניות רגשית לילד הוא מתחיל להתבייש בעצמו ולחשוב שאולי כל מה שהוא מרגיש יודע ורואה

הוא אשליה, אולי הוא לא מבין טוב, אולי הוא סתם מתבכיין על כלום,

ואז לומדים לשים מסכה, לשים חיוך יפה גם כשעצוב בפנים,

להרגיש לא שייך כי כשאתה מזייף את עצמך איך תרגיש שייך?

למדתי להראות חזקה, לפעמים קרה. מרוחקת..

וכל הזמן לנסות להמציא את עצמי (או למצוא את עצמי) במקום פשוט להיות עצמי.

אם לסכם את המסע שלי עד להיום (המסע ממשיך אבל השביל חדש) זה מסע של אהבה,

קבלה וחיבור. לעצמי כמובן. כי הכל מתחיל מבפנים.

כי מי שרוצה לאהוב אחרים, אבל באמת באמת לאהוב, חייב לאהוב את עצמו. לעשות שולם עם הקולות בתוכו, הקול של הראש והצורך של הרגש,

כשהם חברים טובים ואוהבים, אתם מסוגלים להיות חברים טובים של האהובים שלכם ולאהוב אותם באמת.

כי אחרת זו אהבת חסר, זה ריצוי, זה מסכות והסתרות שנועדו לכך שיקבלו אתכם, שיכניסו אתכם,

שיאהבו אתכם. כלומר את המסכה שאתם.

המון אנשים קונים לעצמם מסכה מהממת, כדי להשתייך, כדי שיחשבו עליהם.

המון אנשים אורזים את עצמם יפה עד שכמעט מאמינים לסיפור כיסוי שלהם, שהם התפקיד הבכיר שהם עושים, שהם הבית המפואר שהם גרים, שהם הבגדים היקרים שהם לובשים, שהם הבני זוג המושלמים שהם מתאמצים להיות.